זה לא סולאה מה שאתה מנגן ... זה קוקה-קולה לייט" - הפצירה בי סוזנה והסתכלה עלי במבט שהופך אותך לעפר. היא הסתובבה אל הראי ואמרה לתלמידה: "בואי נמשיך". ומבלי להסתכל עלי זרקה: "אני רוצה סולאה"
באותו זמן כבר היה לי יותר בטחון עצמי... אחרי שנתיים של נגינה יומיומית בבית הספר לפלמנקו Kelipe, הייתי יכול לנגן לבד ואם הייתי טועה, אז כבר ידעתי מה צריך לתקן. אפילו חיברתי כמה דברים משלי שהתלבשו יפה על המקצב. אבל באותו יום משהו היה חסר ומה שניגנתי יום לפני לא היה מתאים... זה פשוט לא היה נשמע כמו סולאה וכמו פלמנקו בכלל. אומנם היה בזה קצב של סולאה ולכאורה הכל היה בסדר. אבל זה לא היה זה!! היה חסר כובד, רגש, משקל.
ואז לא יודע מה נכנס בי. כל כך התרגזתי על עצמי והתחלתי לנגן בלי רחמים ובלי לחשוב על טעויות, שברתי את ציפורניים, עזבתי את כל התחכום, כל הקישוטים יהפים ומנגיונות שישבתי עליהן שבועות כדי לחבר אותן וכדי להלביש אותן על המקצב. פשוט ניגנתי - גס, מלוכלך, עם טעויות.
קרה יותר מפעם אחת כשהתרגזנו כך אחד על השני, גם לפני ההופעות ויותר מפעם אחת הייתי עולה על הבמה בלי שום חשק לנגן. רציתי שיעזבו אותי בשקט. ודווקא באותם ימים היינו נותנים לא סתם הופעות, אלא הופעות מטורפות שגרמו לאנשים לבכות... ואחרי זה היינו אוכלים את ארוחת הערב וכל אחד היה מחייך לעצמו.
קרה יותר מפעם אחת כשהתרגזנו כך אחד על השני, גם לפני ההופעות ויותר מפעם אחת הייתי עולה על הבמה בלי שום חשק לנגן. רציתי שיעזבו אותי בשקט. ודווקא באותם ימים היינו נותנים לא סתם הופעות, אלא הופעות מטורפות שגרמו לאנשים לבכות... ואחרי זה היינו אוכלים את ארוחת הערב וכל אחד היה מחייך לעצמו.
לורקה בזמנו כתב על הזמרת מפורסמת שהייתה מופיעה באחד הברים בקאדיס. היא הייתה משחקת עם הקול הקטיפתי והיפה שלה, אבל הקהל היה שקט. עד שאיזה שיכור אמר בסרכסטיות: "Viva Paris!" בזאת רצה להגיד שאנו לא צריכים את כל זה - לימוד ומשחקי הקול האלה...
ואז האישה קפצה לרגליה, שתתה במכה אחת כוס של קסליה והתחילה לשיר בקול הצרוד בניגוד לכל הכללים ... הייתה שרה בלי אוויר וזה היה נשמע כך שזרם הדם יוצא מתוכה ... עצב טהור לא מאובד, בלי צורה. ואנשי הקהל קרעו את הבגדים כמו שעושים זאת בטראנס קושים לפני הדמות של ברברה הקדושה ...
