אני לא הולך לכתוב על ההיסטוריה של פארוקה. אני רוצה לספר משהו אישי. כן, פארוקה. הכל התחיל ממנה פעם. נדלקתי על הפארוקה ולא שאלתי את עצמי למה. ראיתי את הסרט המפורסם Сarmen והקטע שבו Antonio Gades רוקד את הפארוקה נחרט בזכרוני. תנועות חדות, מבט מרוכז ... איפוק שמאחוריו מסתתרת תשוקה לא מרוסנת.
אחרי זה שמעתי את הפארוקה Punta y Tacon של Sabicas ומייד התאהבתי בה. היה דבר ראשון שלמדתי מההתחלה עד הסוף. לא ניגנתי אותה בקומפאס, לא היה לי מספיק טכניקה והבנה, אבל כל מה שרציתי זה לנגן אותה.
יש בפארוקה כח גברי פרוע ... לא משהו sublime כזה ומתוחכם שמתגנב מהדלת האחורית או איכשהו שאתה לא רואה את זה. לא ... פארוקה היא פריצת הדלת הראשית בלי נימוסים. אם עוד בריקודים אחרים כשרקדן לא נותן הכל מעצמו זה איכשהו יכול לעבור, בפארוקה אי אפשר. פארוקה זה ריקוד גברי, ואומנם נשים רוקדות אותו לבושות כמו גבר, לא ראיתי אף אחת עושה את זה כך שיגרום לי לצמרמורת. אולי לא היה לי מזל, אבל בכל זאת גבר זה גבר, ואישה היא אישה. ברגע כשמנסים להכנס לתפקיד שלא שייך, זה הופך למשהו אומנותי, משחקי ומאבד מהאוטנטיות שיכולה להוולד רק מהחוויה האמיתית - חווית החיים של גבר.
הקומפאס הבסיסי של פארוקה - הקלטה מהשיעור:
