יום שלישי, 17 בינואר 2012

שירה כביטוי לחווית החיים - מרטינטה וקרסלרה

בכתבה זאת אני רוצה לסכם מספר סוגיות שהועלו במהלך ההרצאות שקיימתי לאחרונה (מהו פלמנקו פורו; בין קאנטה חיטאנו לקאנטה פלמנקו; סיגריה ושירת הקינה; דמות האישה בשירת פלמנקו). בהרצאות אלו ניתן דגש על ההבחנה בין קאנטה חיטאנו לקאנטה פלמנקו שדרך הבחנה זו ופרשנות הלטרות שהן מסורת שבעל פה התקרבנו להבנת מציאות חיי הצוענים שממנה צמחה שירתם. גם ראינו שמה שהיום מכונה כ"פלמנקו", זהו תוצאה של חשיפתה, עיבוד אמנותי והרחבה של אותה תרבות מרגינאלית ומחתרתית השייכת לקבוצה אתנית שלאורך שנים שמרה על אורח חייה, מנהגיה ותרבותה אך צורך לשרוד גרם לנושאיה להוציא אותה החוצה.  

במציאות זו, המשפט של אנטוניו צ'אקון שאליו התייחסתי לא מעט "פעם כדי להיות זמר, היית צריך להיות מישהו" מקבל משמעות מיוחדת - היות שזמר הוא אינו רק אדם בעל יכולות ווקליות, אלא אדם בעל כריזמה אישית ויכולת הזדהות וביטוי לרגשות קבוצתיים של העם הנרדף. נקודה זו חשובה במיוחד כשניגשים לשורשים של שירת הפלמנקו - שירה פרימיטיבית ללא ליווי של גיטרה וריקוד.  במובן הבסיסי ומינימליסטי זהו פלמנקו פורו. 

כך נגענו ודיברנו על סגנונות הייסוד של פלמנקו וביניהם: טונה (tona), מרטינטה (martinete) וקרסלרה (carcelera). במאמר זה אשחזר את הקו המחשבתי אותו שירטטתי בהרצאות ואת זאת אעשה דרך ניתוח פרשני של:

  • martinete בביצוע של Macanita
  • carcelera מאת Juana la del Pipa
  • שירו של Camarón de la Isla שהוא דוגמא מעניינת לשילוב בין שני הסגנונות
Martinete - אחד מסגנונות היסוד של פלמנקו צועני, בעל כובד ועומק, ביטוי לסבל אנושי הכרוך בעבודה במחצבות או בנפחייה. לכן עד היום הוא מלווה בקצב האופייני שנוצר מהמפגש של פטיש (martillo - פטיש) וסדן. הלטרות של מרטינטה מדברות על סבל, מוות ופרידה. במקרה ספציפי זה שירה מתבצעת ללא הליווי הטיפוסי אותו הזכרתי, אבל גם עבור מי שאינו שולט במקצב הפלמנקו די לו שידע את השפה הספרדית - היות שהלטרה (התוכן המילולי) מדברת על נפחייה.





נתמקד בתוכן השיר: 




לנפחיית אבי הלכתי,
נגמר בה הפחם,
ואני שומרת עליה
עם כובע מצחיה.


הבית הראשון מתאר את חווית הנערה או ילדה שמתמודדת עם אחד ממשלח ידם האופייני לגברים הצוענים - עבודה בנפחייה. האש עומדת להיכּבות, לאחר שנגמר בה הפחם והיא שומרת על הגחלת עם כובע מצחיה - שהיה טיפוסי לבעלי מקצוע זה.
האם אתם מסוגלים להעמיד את עצמכם בנעליה? מה עושה ילדה בנפחייה? מדוע נגמר בה הפחם? מהי משמעות המעשה של שמירת האש בעיני הילדה, כאשר ברור שהיא איננה בעלת מקצוע?

עם שאלות אלו נמשיך לבית הבא:

נושף פחם על הנפחייה,
ומחמם את המתכות,
ומעניק צורה לברזלים,
איי, כך היה עושה אבי. 

כמעט באופן מוחשי אפשר לראות אותה צופה בפחם ובאש המלטפת את הברזלים ונזכרת באביה. איפה הוא? בלטרה לא נאמר מפורשות שהוא מת, אבל הוא איננו ובתו נאחזת בו ובדמותו דרך עבודתו בנפחייה בה בטח צפתה לא מעט פעמים כשהוא נכח לידה.

הלטרה נגמרת ב"חתימה" שאותה נמצא לא מעט בשירת היגון הצוענית. חתימה זו פונה לכח עליון - לאלוהים.

ואם זו לא אמת,
ואם זו איננה אמת,
שאלוהים ישלח אליי את המוות,
איי, אם כך הוא רצונו.

ה"איי" הזה שעמו נפתח כמעט כל שיר בפלמנקו ושהיום הוא יותר אמצעי לזמר "להרגיש את הטון" בו הוא הולך לשיר, הוא במקור זעקת הנפש הכואבת של האדם שנמצא בקצה החוויה האנושית, בפני התהום. יש בו פניה לאלוהים, תפילת תחנונים ובקשה לרחמיו. מתוך הדיבור הישיר אל האל בוקע ה "איי": 'אלוהיי, האם אינך רואה איך אני סובלת? אני מתחננת אליך, ואם זו לא אמת, ואם המועקה שלי אינה אמת, שלח אליי את המוות, אם זהו רצונך ...'

יתכן שזה נשמע מפתיע, קורא היקר, אבל זהו פלמנקו במקורו ולא קסטנייטות או אפילו בולריה סוחפת שמין הסתם גם כן לעתים קרובות אינה עליזה כלל. זהו קאנטה חונדו (cante jondo) על פי הגדרתו של פדריקו גארסיה לורקה.

נעבור לקרסלרה. בחלק זה נתמקד בוידאו בו השתמשתי בהרצאות על קאנטה חיטאנו מול קאנטה פלמנקו, על סיגריה וקינות יהודיות ולאחרונה בהרצאה על דמות האישה בשירת פלמנקו. דומה מבחינת האווירה, הקרסלרה מובחנת מהמרטינטה על פי התוכן המילולי. Carcelera היא שירת האסירים (carcel - בית הסוהר). כך נתרגם את השם של סגנון עתיק ופרימיטיבי שבדומה ל-martinete אף הוא לא מלווה בגיטרה. שירת האסירים מדברת על חווית האדם הכלוא בבית הסוהר, זוהי שירת אדם שאין לו שום דרך להתנגד לגורלו - הוא אינו בן חורין, נמצא בגפו ואין לו שום שליטה על חייו - היפוך גמור לחופש. 




לדרמטיות חווית האסיר בתוך בית הסוהר נוסף גוון חזק, - מדובר פה באינטרפרטציה נשית - כלומר הלטרה הופכת להיות ביטוי לסבל האישה הכלואה בבית הסוהר ומורחקת מאמה ומילדיה.

ושוב, השיר מעביר אותנו למציאות המחניקה של תא בבית הסוהר, בו נמצאת אישה שאין אנו יודעים מה הביא אותה לשם. מה שכן, אנו יכולים להבין את חוויתה - איך היא לא מוצאת את מקומה ומתקשה לעכל את מה שקורה. בתוך תא קטן היא יושבת על המזרון, קמה ומתיישבת עוד פעם עליו. מוקפת זכרונות על בני המשפחה הקרובים - על אמה ועל ילדיה הקטנים. שואלת  את עצמה: "איך הם יהיו?" ושימו לב, סימן השאלה שבטכסט הכתוב אינו מורגש בשירתה של Juana la del Pipa. דבר שמרמז על ייאוש האדם שאין עוד בכוחו לשאול ולהתנגד לנעשה. רק תמיהה.


איי, אני כבר לא מה שהייתי,
אני רהיטון היגון,
המודבק אל הקיר.

רהיטון היגון - mueblecito de tristeza - שמודבק אל הקיר, כך היא מתארת את הרגשתה. פה יש להעיר דבר חשוב, הביטוי mueble de tristeza, כלומר "רהיט היגון" הוא ביטוי שאנו פוגשים הרבה בשירה מסוג זה בפלמנקו, אך פה הוא מופיע בשינוי קטן - mueblecito, כלומר, חפץ קטן שאין לו משמעות וחיים משל עצמו, דבר ששהזיזו אותו אל הקיר. 

(אני מודה למיכל נתן שבזכות הערותיה חשובות בהרצאה "דמות האישה בשירת פלמנקו" הגעתי לתובנה זו וניסוחה)  

חתימה הלטרה גם היא מקבלת גוון מאוד אישי: 

ואם זו לא אמת,
ואם מה שאני אומרת לא הייתה אמת,
שאלוהיי ישלח אליי את המוות,
אם כך הוא רצונו.


כלומר, בנוסף לנאמר על חתימת המרטינטה, פה אנו ממש שומעים את התחינה לאלוהים של האדם עצמו - "שאלוהיי ישלח אליי". אין זו תפילה רשמית וקריאתה,  אלא בפניה ישירה של האדם אל מול האל שלו, מתוך ויתור על העצמיות בפניו.

דברים אלה גם יכולים להיות מכוונים אל אדם אחר - השומע. זאת היא משמעות נוספת לפניה בגוף שלישי "שאלוהיי ישלח אליי את המוות, אם כך הוא רצונו", בניגוד ל-"אלוהיי, שלח אלי את המוות, אם כך הוא רצונך". ומי הוא השומע? יתכן שהשומע הוא סוהר בבית הכלא בעל צרור המפתחות לתאים ושירה זו היא אמצעי אחרון לפנות לרגשותיו האנושיים כדי שישחרר את האסירה. בכל מקרה, אין זה שיר פרטי יותר, היות שסיפור זה ודומיו מצאו את דרכם בפלמנקו כביטוי לא רק לכאב של אדם פרטי, אלא כביטוי כללי לסבל אדם שנמצא במצב זה או דומה לו, ביטוי לרגש קבוצתי של העם הנרדף.

על מנת להבין את האמירה הזו, נביא עוד דוגמא אחת - שיר שהיה שר Camarón de la Isla שמבחינת הצורה הוא מרטינטה ומבחינת התוכן הוא קרסלרה. 




ושוב דרך הבית הראשון אפשר להרגיש את חוויתו  המצמררת של האדם המחכה לשעת דינו. ממתין לשעה שתיים עשרה בה יפתחו הדלתות ויוציאו אותו למקום הפומבי בו ישא את עונשו, ויתכן גם שיפגוש את מותו. הוא מחכה לפעמונים - לשעה שתיים עשרה המפרידה בין בוקר לערב. הנה שתיים עשרה צלצלו במקום אחד (הרי מדובר בזמנים אחרים בהם לא היה סנכרון מדויק בין הכנסיות), ועכשיו הוא שומע אותם במקום אחר ... ואוטוטו ... הנה עכשיו זה בא מהפעמון של בית המשפט והפחד ממלא את גופו. 

האיש פונה אל האל: "אלוהיי, מה הולך לקרות?". ואז הוא מכוון את דבריו לשומע שבמקרה זה יכולים להיות מכוונים לאלוהים עצמו וקורא לו להיות אנושי ולא לטעות שאדם הוא רע בגלל שהוא מהמוצא הצועני, אלא כמו שבכל עם ועם יש אנשים שונים - גם רעים וגם טובים, כך זה גם בקרב העם הצועני. שורה זו בעצם משדרת את המסר על כך שמדובר באדם שהואשם וקיבל גזר דין המבוסס על אותה דעה קדומה עליה כתבתי לעיל.  

ובזה נסכם בינתיים כתבה זו עם התובנה כיצד מתוך מציאות החיים של העם הנרדף, מתוך הביטוי לסבל פרטי הלך והתגבש פלמנקו צועני כביטוי לרגשות הקבוצתיים. דוגמא לכך המקרה האחרון שהבאתי פה - שיר של קמארון שהוא ביטוי אמנותי בו צורתו של מרטינטה משתלב עם התוכן של קרסלרה וברמה מילולית קרוב מאי פעם כדי לסכם את דילמת הקיום של צועני בתוך הקהילה הסובבת אותו.