Melchor de Marchena - EL ARTE

תרגמתי לעברית את הסרטון על מלצ'ור דה מארצ'נה. מדוע לעשות דבר כזה? הרי אנחנו חיים במאה XXI, ופה מדובר במשהו כזה ארכאי, עתיק, בשחור ולבן ולו זאת הייתה ההיסטוריה שלנו אז מילא, אבל כך ... מה הטעם? 


שאלה לגיטימית. התשובה הקצרה היא: כדי להזכיר מה זה פלמנקו. לא כמושג, אלא כחוויה. לא פגשתי אדם שנקשר לפלמנקו בזכות האצבעות המהירות שעושות אסכלות מטורפות, או בזכות תרגילי רגליים טכניים. מי שנקשר, נקשר בזכות חוויה עמוקה שעורר פלמנקו בתוכו.

ובכן, סרטון זה הוא יותר ממה שיכול להראות בהתחלה. כן הוא על האדם, על הפלמנקו ועל מהות הפלמנקו כדרך החיים ... על המעט ועל ההמון שבא לידי ביטוי במעט הזה. 

כמה הערות פרשניות לסרט:

לקה וספריי

בתחילת הסרט אנו רואים את בונה הגיטרות בתהליך עבודתו הקפדנית שם שכבות של לקה. האם אתם יודעים שבזמננו כדי להרוויח יותר כסף בפחות זמן יש  בוני גיטרות שלא מהססים מלהשתמש בספריי? יש לקה ויש ספריי - חומר כימי שבאמצעותו לעין לא מקצועית הגיטרה נראית בדיוק אותו דבר כמו גיטרה מצופה בלקה. נראית כן, אבל לא נשמעת אותו דבר. 

ואומנם בזמן כשהסרט הזה צולם לא ידעו עדיין על ספריי כדרך קיצור, עכשיו לאחר שעברו כמה עשרות שנים, ההתחלה הזאת - דמות בונה הגיטרות בעבודתו גם כן הופכת להיות חלק מפרשנות הסרט על מלצ'ור דה מארצ'נה.

ARTE

השארתי את המילה "Arte" ללא תרגום. חיפשתי מילה מתאימה ולא מצאתי - כל מילה שעברה בראשי לא שיקפה את המשמעות המלאה של ARTE. מי שחיי בספרד מספיק זמן וספג פלמנקו לא בתנאיי המעבדה יודע שהביטויים כמו "tiene gracia", "tiene arte" הם בעצם המחמאות הכי גדולות שנותנים לאדם הפלמנקו. אומרים - !Qué arte tiene¡

דרכה של גיטרה מכלי שרת לעצמאות

הקריין אומר שגיטרה פלמנקו עברה שינוי מהותי. בפלמנקו מסורתי גיטרה נתפסה ככלי ליווי, ובתקופת הפלמנקו המודרני בזכות של פקו דה לוסיה ואומנים אחרים היא חולצה מכבלי התפקיד האורתודוקסי שלה וקיבלה את עצמאותה. מלצ'ור דה מארצ'ינה שהיה עד לשינוי הזה, כמו שאומר הקריין לא מזדהה עם המגמות העכשוויות. מדוע זה כך? 


מדובר בדבר מהותי מאוד שהוא לא רק התפתחות הגיטרה ככלי, אלא בערעור על חוויית הפלמנקו עצמה שצומחת מן החיים ובא לידי ביטוי קודם כל בשירה שדרכה מוצאים ביטוי הסבל והשמחה של האדם  ושל העם הנודד. בתמונה הזאת שהיא בעצם ההשתקפות הכי קרובה של המציאות, הגיטרה היא כלי שעוזר לשירה, והנגן הוא בר שיח עם הזמר. לא סתם קורא מלצ'ור ל-Manolo Caracol כזמר עם ARTE: "כשהוא שר, אני מוציא מהגיטרה דברים שאני לא מכיר". כך נולד הפלמנקו האמתי ... לא מתוך מחשבה וחזרות שבו כל אחד עושה תפקיד מאוד מוגדר מראש, אלא באופן ספונטני מתוך חיבור מוחלט לאדם אחר וחוויה משותפת עמוקה ... כמו באהבה אמתית ולא במחזה תאטרלי על אהבה.
 
עם שינוי מעמד הגיטרה והפיכתה לכלי בפני עצמו, חל שינוי גם בדרישות כלפיה. במקום הרגש המידי שבמקרים רבים היה בא לידי ביטוי בצורה פרימיטיבית, לא הרמונית או מלוכלכת מבחינת הביצוע, באה דרישות אמנותיות של יופי, טכניקה מורכבות הרמונית. מחיר המעבר הוא בריקון התוכן הרגשי המידי ואינטנסיביות שלו לטובת ערכים אמנותיים אסתטיים. על כך מדבר גם דיאגו דל מורון בקטע הבא שאף אותו הבאתי כאן לטובת הפרשנות:

"כל הרומבה הזאת" 

אומנם מלצ'ור מנסה להיות פוליטקלי קורקט ולא להביע העדפות לגבי מקום המגורים ("אני אוהב את מדריד וגם את מרצ'נה"), נגנים ("בעבר היו נגנים טובים וגם עכשיו"), מפרגן לאחרים ("כולם יותר טובים ממני, אבל ה-ARTE שלי נמצא בתוכי"), כשזה מגיע לשירה הוא פולט "כל הרומבה הזאת", "היום כל אחד ששר נהיה עשיר, ופעם זה לא היה כך". לאור הוידאו השני שבו דיאגו אומר דברים ישר ובצורה בוטה, קל להבין. לקה מול ספריי. חזרנו לנקודת ההתחלה. 


אפשר לתרגם את המילה "arte" כ-"אומנות" ו-"מיומנות", אבל זאת לא משמעותה המקורית. ללא ספק Gypsy Kings הם אומנים גדולים עם מיומנות רבה, אבל ... 

הצליל המחוספס של גיטרה פלמנקו

כהמשך לראיון עם אלפרדו גונזלס הקלטתי את הוידאו הזה. מבחינתי הוא החשוב ביותר מתוך כל מה שעשיתי עד כה, כי פה אנחנו יורדים לעומקי הצליל המחוספס של פלמנקו ודרכי הווצרותו. 

הצליל הפלמנקו מנקודת המבט של הנגן

    

מקור: ראיון עם בונה גיטרות אלפרדו גונזלס (חלק א')

Toma Q Toma - שרון שגיא

הקדמה אישית 

היה זה יום גשום ומדוכדך מסוג הימים שכבר בבוקר אתה רוצה שהוא ייגמר ויבוא יום אחר. אני חולם על הקיץ, ואומנם אני יודע שאחרי כמה שבועות של חום אתחיל לקלל גם אותו, החום עדיף על הקור. לא סתם הפלמנקו התבשל באנדלוסיה ולא בפינלנדיה או אנגליה ...

בימים כאלה אני נזכר בשיר של יהודה הלוי "לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעֲרָב". בזמנו, לגמרי במקרה גיליתי את הפסל של הריה"ל במלגה. הוא היה מוזנח בין השיחים ומעטים ידעו על קיומו עד שמישהו שם פיסת קרטון גדולה, פנייה מהריה"ל עצמו המתלונן על גורלו המר. אז ספרדים נתנו לו כבוד ואפילו פתחו מרכז המבקרים על שמו. הרבתי ללכת אליו עוד כשהיה מוזנח ולשבת לידו. ראיתי בו סימן בדרכי ואותו ניסיתי לפרש. כה גדולה הייתה כמיהתו של הריה"ל לארץ ישראל שכאשר היה מעל לגיל החמישים הוא עזב את הכל ויצא למסע לארץ הציון. שחוק הגורל: כשהגיע לשערי ירושלים תמו חייו.

אז אנחנו, אנשי פלמנקו היינו שם בספרד ואנחנו חיים פה בכמיהה לאנדלוסיה. לא אשכח כשחזרתי ארצה לפני שלוש שנים, הרגשתי את עצמי בכוכב לכת אחר. הלכתי לסטודיו דואנדה של שרון שגיא בירושלים, בו עשיתי את הצעדים הראשונים שלי אל תוך העולם הפלמנקו לפני שנסעתי לספרד. דיברנו וסיפרתי לה מה עשיתי. ואז היא שאלה אותי שאלת השאלות: "למה חזרת?" זאת באמת שאלת השאלות. וכן הרגשתי זר בשערי ירושלים ואחרי כמה חודשים חזרתי שוב למלגה. ושוב פעם הלכתי לפסלו של הריה"ל. חלפו שנתיים נוספות עד שהחלטתי לחזור סופית ארצה ולהרגיש שלם עם ההחלטה. לאחר מכן, הבנתי שלא רק אני חשתי כך – קרוע בין שני המקומות.

אז היה זה יום מדוכדך, גשום וקר, וכך הוא היה נגמר לולא הייתי נוסע למופע Toma Q Toma של Flamenco Natural שאליו הוזמנתי על ידי שרון שגיא. ביום של יהודה הלוי לנסוע למופע של שרון שגיא זאת בהחלט אות.

נסעתי כדי לראות אותה ואת חבריי על הבמה. כל פעם כשאני רואה אותם  אני נדהם מחדש מכשרונם ומהדרך שעשו. אני זוכר איך זה התחיל לפני 8 שנים. יסמין לוי שעוד לא הייתה מפורסמת, העבירה חוג לשירת הפלמנקו ב-דואנדה וכל מי שרצה היה יכול להשתתף בו. מהחוג הזה התחילה דרכה יעל הורוביץ המדהימה. לא יודע מתי התחיל לשיר שוקי, אבל בטוח שזה גם התחיל משם. דואנדה היא מעבדת הכשרונות, ושרון ללא ספק היוותה ומהווה מקור ההשראה ותמיכה של תלמידות ותלמידים שלה. 

על המופע 

המופע התחיל עם martinete - אחד מסגנונות היסוד של פלמנקו צועני, בעל כובד ועומק, ביטוי לסבל אנושי הכרוך בעבודה במחצבות או בנפחייה.  לכן עד היום הוא מלווה בקצב האופייני שנוצר מהמפגש של פטיש (martillo - פטיש) וסדן. הלטרות של מרטינטה מדברות על סבל, מוות ופרידה. לאחר הצטרפו לשרון, יעל ושוקי חבריי ההרכב, אופיר עטר (גיטרה) וחגי לשם (קחון), ורקדניות הלהקה: שרון רמתי, מאיה כהן, שרון קמחי וירדן עמיר. בין קטעי המופע מאוד אהבתי את ה- bambera. ידעתי שהסגנון הזה נכנס אל תוך פלמנקו בזכות  Pastora Pavón- ילדת המסרקות המפורסמת, שלקחה בעצם שירה פולקלורית ללא קצב והפכה אותה לשירת פלמנקו בעלת קצב ברור. 

יש לטרה אחרת שאומרת עליה: 

Pastora un día lloró

y nació la petenera.

Otro día suspiró

y le salió una bambera

כלומר:

יום אחד פסטורה בכתה ונולדה לה פטנרה,  

יום אחר נאנחה ויצאה לה במברה.

השילוב הזה של ציפייה לדבר חדש יחד עם הביצוע הממשי שלו - השירה של יעל ושוקי, גיטרה פלמנקה חיה ונושמת של אופיר עטר והכוריאוגרפיה המדהימה של הריקוד יחד עם קטעי אילתור השאירו בי תחושת מתיקות מלנכולית.

עוד דבר שמאוד בלט במופע זהו קטע סולו שניגן אופיר עטר. הייתה זאת בולריה בטון רונדנייה שדורש שינוי בכיוון והכרת הלשון הנסתרת של הגיטרה. אל תאשימו אותי בביטוי זה, הרי לא אני זה שהמצאתי אותו!  מבחינת האסכולה הישנה כל העיסוק הזה בשינוי כיוון הגיטרה הוא מין חטא, הרי במקום להיצמד לקנון ולשחק בתוך המגרש המוגדר, מדובר בהרחבה לא ברורה של תחום משחק הנגינה ולכן מאיימת פלמנקו מסורתי. אז לא פשוט לעמוד באתגר הזה. ואני חייב להגיד  שלי זה היה תענוג לשמוע את אופיר. איזה קומפאס ואילו פאלסטות! גיטרה פלמנקו מדברת ומתלוננת, כמו שאומרים בפלמנקו.

הפתעת המופע הייתה סיגל זיו רקדנית טרייבל באלי דאנס, - שילוב של ריקוד בטן עם תנועות הלקוחות מסגנונות מחול אתניים נוספים כגון: פלמנקו, מחול הודי וסופי. מאוד הפתיע אותי זה שהמוסיקה שליוותה את הריקוד הייתה מוסיקת הצוענים הבלקנים. זה היה כנראה המכנה המשותף בין החלק של פלמנקו לקטע הזה, למרות שלטעמי המעבר אל הקטע וחזרה ממנו לפלמנקו היו די דרמטיים ולא לגמרי ברורים מבחינת הרעיון.

היה זה מופע ססגוני המגשר בין מקומות שונים בנפש. שלמות בניגוד להרגשת הקריעה בין לבין, להיות במצב של תשובה ואושר במקום שאלות טורדניות וזאת דרך הפלמנקו. דרך השירה, הריקוד, הנגינה והחיבור ביניהם אנחנו מוצאים את עצמנו. דרך המתח וה-pelea שאדם מנהל עם עצמו ועם הסובבים אותו, נוצר דואנדה פלמנקו שהולך ומתכנס את תוך נקודה אחת ומתפוצץ, ומשליך את אלה שנמצאים על הבמה ואת אלה שצופים ושותפים ליצירתו מעבר לגבול הרציונליות אל תוך החופש, אל תוך הרגש הטהור, אל תוך האור. 

ולסיום אחד רגעי הקסם מהמופע.  Olé Flamenco Natural! תודה!

עריכה שניה: אפריל, 2013