לשבת עמוק באוכף

לא פעם אחת יצא לי לשמוע בקורת: "כמה אפשר לנגן סולאה, סיגריה ... בוא ננגן בולריה, אלגריה, טאנגוס וכו' - דברים יותר קצביים יותר עליזים". חשבתי על זה לא מעט והיום אני רוצה לענות עליה באמצעות המטפורה שהיא כותרת הכתבה הזאת - לשבת עמוק באוכף.

לשבת עמוק באוכף. את הביטוי הזה שמעתי מגבי בריגה, - מאסטרו בעולם הסוס איתו זכיתי לעבוד בקיץ שעבר בחוות הסוסים בדרום. כחלק מתפקידי העברתי שיעורי הרכיבה וגם הוצאתי קבוצות האנשים לשטח. וכמעט כל פעם כשהייתי יוצא איתם, היה מישהו שאמר: "בוא נדהור!" הרצון להשיג דבר שהוא דורש מיומנויות ללא הכנה וידע תמיד הפתיע אותי. איך אדם ללא נסיון עולה על הסוס והוא רוצה לדהור כבר חצי שעה אחרי? נכון יש את דימוי הזה של החופש המוחלט ולא מוגבל שקשור לדהירה, אבל כמו בכל תחום אחר, הקלילות הזאת והחופש באים כתוצאה של ידע ונסיון מעשי. ונכון זה לא כזה סיפור כשיודעים, אבל כן צריך לדעת.

המפגשים והתצפיות בחוות הרוכבים גרמו לי להבין יותר לעומק את הטבע המבולבל של האדם המודרני וגם לראות את המקבילה בין הרכיבה לפלמנקו. האם הרצון לדהור ללא הכנה מספיקה לא מזכיר את רצון האדם לנגן או לרקוד סגנונות מהיריים בפלמנקו חצי שנה או שנה אחרי שהתחיל ללמוד. במקום "לשבת" על סולאה או טיינטוס, לעוף על אלגריה וטאנגוס. האם זה לא נשמע מוכר?

יש אומנם הבדל משמעותי: אם אדם כזה, למשל, יוצא מהקומפאס, לא כזה איכפת לו. יותר מזה, הוא גם ימציא איזה נימוק על מנת לא לאבד את חוסר הבטחון "הקדוש" שבזמננו לא קשור כלל לידע ונסיון ברוב המקרים. ההיפך הוא יותר נכון. לעומת זאת, ברכיבה אם אדם נופל, זה מאוד ממשי וכואב וזה קורה כי עשית טעות. כמובן, יש כאלה שיבקשו להם סוס אחר, כי "הסוס הזה הוא משוגע", אבל בואו נעמוד על האמת, והיא שזה תמיד הרוכב ולא הסוס. אם הסוס מתנהג כמשוגע זאת תמיד תוצאה של ההתנהגות המשוגעת שכופה עליו הרוכב.

אז: ברכיבה, לפני שעוברים לריצה קלה שנקראת טרוט ואדרבא לדהירה מהירה (קאנטר וגאלופ) צריך לדעת לשבת עמוק באוכף וללכת בקצב איטי, להרגיש את הסוס ולהיות אחד איתו. אחר כך לדעת לעמוד באוכף תוך כדי הרכיבה, לקום ולשבת בו בקצב מסוים על מנת לא להרגיש כמו כדור פינג פונג חסר אונים שקופץ באוויר כשהמהירות עולה. וכל זה תוך אחיזה נכונה במושכות. צריך להרגיש יציבות בכל שלב ושלב. החופש לא בא סתם באופן ספונטני ללא הכנה מוקדמת.

אותו דבר הוא עם גיטרה פלמנקו. אי אפשר לשלוט בכלי הפלמנקו בלי מה שאני קורה "מנו פלמנקה" - היד הפלמנקה. היא מתפתחת לאורך הזמן ודרכה הנגן לומד לתרגם את רגשותיו לנגינה. יחד עם היד השנייה אלה הן המושכות הנגינה. בשלב הראשון אדם צריך לספוג לתוכו את הכובד של סגנונות הבסיס, לחוות אותם, להיות אחד איתם, על מנת לדהור בעתיד מבלי לעוף מהקומפאס וגם מבלי לאבד את הטעם הפלמנקו של הנגינה ולא להשמע או להראות כמו צרצר. ישאל מישהו חסר סבלנות: "נו, וכמה זמן נמשך השלב הזה?" אענה לו בשאלה: "כמה זמן לוקח לאדם ללמוד לאהוב?" באופן טכני - כמה שנים, אבל לאהוב ממש - כל החיים.

ולסוף: יותר קל להגיד "יאללה בואו נעשה את זה מהר" במקום "בואו נעשה את זה לאט". "הלאט הזה" מלמד מודעות, משמעות ומשמעת עצמית בין אם זה ריקוד או נגינה. ואז גם המוסיקה שאתה מנגן או ריקוד שאת רוקדת נשמע ונראה אחרת לגמרי, קרוב לאדמה, פלמנקו, בעצם את או אתה ... כמו אותו סוס יפה שמעריך ומכבד את רוכבו המיומן, כמו אוכל שנהיה טעים ועשיר כשמבשלים אותו לאורך זמן לעומת ה-fast food.

לשון הדיפלומטיה זרה לגיטרה

בפוטו: Susana Manzano La Yedra

לא קל ללמד גיטרה פלמנקו. זה יותר מלהעביר לאדם אחר את הידע על הקומפאס, על הרמוניות וטכניקות של גיטרה פלמנקו. הרי הכל יכול להיות במקום ועדיין לא להשמע פלמנקו, אלא כקובץ midi, - אותו קובץ מכני חסר רגש ונשמה שיוצא מתוכנת המחשב. כשזה פרי התוכנה זה דבר אחד, אבל כשאדם מנגן ריק - מנגן ולא מנגן בו זמנית, זה משהו אחר. אז אני שואל את עצמי: למה זה כך? איך אתה גורם לאדם אחר לתרגם את רגשותיו לנגינה? ואיך אתה יודע שיש לו כאלה ... ? השבוע חשבתי שזה הזמן לעלות על הכתב את המחשבותי בעניין הזה. זאת גם לאור העובדה המיוחדת שבקבוצה Sumare שאני מנהל בפייסבוק  (לפניכן - Mano Flamenca) נפתח ערוץ תקשורת ישיר עם Kelipe, - המורים שלי וכרגע ניתן לקבל מענה על כל דבר ודבר באופן ישיר. 

אז, אחרי שפירסמתי מספר הוידאוים - הקלטות מהשיעורים האחרונים, פירסמה סוסנה את הוידאו עם Paco Cepero וכתבה:

"pienso que es importante que ellos entiendan todo bien para que sean "tocaores" de ley, como dice Paco Cepero en el video, no importa todos lo que puedas meter en un momento tecnicamente, sino meterlo bien "uno" solo a compas. La tecnica como dijo Antonio "El Pipa" es recurso de cobardes, es decir la valentia esta en expresar con la guitarra lo que jamas llegarias a expresar con palabras... y eso no todo el mundo es capaz. La guitarra no entiende de diplomacias, es transparente".

כלומר: "אני סבורה שהם צריכים להבין טוב שכדי להיות נגן "על פי החוק", כפי שאומר פקו ספרו בוידאו, זה לא חשוב כמה תוים אתה מסוגל להכניס אל תוך הרגע. מה שכן חשוב זה להכניס רק אחר אבל טוב ובקומפאס. טכניקה, כמו שאמר Antonio "El Pipa" זה אמצעי של פחדנים, ומה שכן שווא ערך זה להביע עם הגיטרה מה שאף פעם לא תגיע להביע עם המילים ... וזה לא כל אחד יכול. גיטרה לא מבינה את לשון הדיפלומטיה, היא שקופה." 

ההערה הזאת לוקחת אותנו עמוק ללב העניין - מה זה להיות מוסקאי בכלל ופלמנקו בפרט.

אנשים נדלקים על הטכניקה - על מהירות האצבעות המרשימה איתה מנגנים פקו דה לוסיה, גררדו נוניאז, ויסנטה אמיגו ורבים אחרים. או אם מדובר בסגנון: אם לנגן, אז לא פחות מלנגן את ה-buleria. אבל מה שנשכח זה עצם העניין שטכניקה היא רק משרתת של האומנות, היא לא תחליף לאומנות. ונכון שמהירות היא מרשימה, אבל לא המהירות והטכניקה גורמות לאדם לעבור את החוויה שהיא מעבר למילים, חווית פלמנקו שגורמת לעור להסתמר. כהערת שוליים אזכיר שפקו דה לוסיה בהתייחסותו לתקופה המוקדמת של הטריו בה ניגן עם ג'ון מקלאופלין (John Mclaughlin) ואל די מאולה (Al di Meola) אמר שכל ההתעסקות הזאת במהירות ובטכניקה נתנה לו לעתים תחושה של קרקס. אז קרקס... האם תפקיד המוסיקאי הוא להרשים כמו שמרשימים אקרובטים בקרקס? נראה לי שזאת שאלה רטורית. 

לפני שאמשיך בדבריי, נצפה בוידאו הבא:

למי שעוקב אחרי עבודתי, זה לא וידאו חדש ולא פעם התייחסתי אליו בפירסומים בפייסבוק. אבל היום אני רוצה להתשמש בו על מנת להמחיש נקודה אחרת, והיא שצריך להבחין בין פלמנקו כאמנות טהורה לפלמנקו פורו שצומח מהחיים עצמם (ולכן זה קריטי לחיות אותם עם אלה שחיים אותם לאורך תקופה ממושכת). במובן הראשון פלמנקו הוא לא קשור למציאות, אלא פיתוח של רעיונות מוסיקליים ודו -שיח בין האומנים, כמו בשאר תחומי המוסיקה ואמנות בכלל, כמו במדע הטהור. כל אותם הגדולים שהוזכרו לפניכן ואחרים שלא, עברו דרך ארוכה מללמוד את הבסיס, לספוג אותו עם החיים ולנגן בטבלאו ובפיאסטות עד שהגיעו לרמה הזאת - להיות בכוכב הלכת אחר כביכול ללא נגיעה למציאות, אלא בתוך אותו שיח עם מספר מצומצם של אומנים שמבינים את יצירתך - גן העדן על האדמה :). 

לעומת זאת פלמנקו פורו שהוא ביסודו ספונטני ומחוספס, ללא התרעה מוקדמת וללא הכנה - ביטוי ישיר למה שאדם מרגיש באותו רגע.  כמו בוידאו הזה:

ברור שלא מדובר כאן באיזו כוריוגרפיה מובנית שמאחוריה חזרות ושיפור טכניקה. כך צומח פלמנקו כשהוא חלק מהחיים, ביטוי ישיר למצב הנפש של אדם: התפעלותה מהפאייה, או שימחה כשנולד התינוק, או אבל כשקרוב המשפחה מת וכו'. קומפאס, גיטרה, שירה, ריקוד בחיי יום יום.

אז בחזרה לנקודה ממנה התחלתי. אני סבור שרוב האנשים היום רוצים בדרך הקצרה ומכוונים ישר אל המאסטרוס ורוצים להשיג את רמת המיומנות והאקספרסיביות שלהם מבלי לעבור שלב שלב אותה דרך ארוכה של לימוד וביטוי עצמי בכל שלב ושלב של ההתפתחות - שזה בסופו של דבר מה שהכי חשוב: להיות מחובר לעצמך ולאחרים - להוציא את התסכול ואת העצב ואת השימחה או מלנכוליות בנגינה או בריקוד וכמובן לעשות זאת בקומפאס... וכשזה אמיתי גם האדם ששומע אותך יעצור ויקשיב אליך ולבשורתך הלא מילולית... המסכנה הזאת היא מאוד פשוטה, אפילו בנאלית, אבל קשה לחיות אותה יום יום - לא להתרחק מעצמך באוסף תרגילי טכניקה וללכת לאיבוד ופיזור עצמי בחוסר המודעות כשהדברים נעשים בצורה מכנית, אלא להיות מודע ולשאוף לאור. 


ולסוף: כשפלמנקו כחווית החיים ופלמנקו כאומנות נפגשים, כשהחיים מגיעים לבמה, זה מה שנוצר.

כך כתבה סוסנה:

"La vida misma llevada al escenario, la lucha eterna de dos mujeres por un hombre.....(habitual en nuestra etnia)..... Mari Vizárraga y Mara Rey...no son sus voces, ni siquiea la puesta en escena..... "vedlo con el estómago", ....y descubriréis que no es técnica, no son ensayos....es Flamenco!" 

החיים עצמם שהובאו לבמה, המאבק הנצחי בין שתי נשים על גבר אחד (שהוא מוטיב רווח בקרב הצוענים). ... "תראו אותו עם הקיבה" ותגלו שלא מדובר פה בטכניקה או חזרות, אלא ב-Flamenco.

אני מקווה שהפירסום הזה (כמו שאר הפירסומים של הבלוג) יעזרו לכם בדרככם, ואני לאו דווקא מדבר על אלה שלומדים לנגן גיטרה, אלא בכלל לגבי כל מי שנמצא בתחום. להתמקד במהות ולא בפירוטכניקה, להרגיש עם הקיבה את הקומפאס ולמצוא את עצמך בדרך הפלמנקה. כל יום.