יום שבת, 29 בדצמבר 2012

לשבת עמוק באוכף





לא פעם אחת יצא לי לשמוע בקורת: "כמה אפשר לנגן סולאה, סיגריה ... בוא ננגן בולריה, אלגריה, טאנגוס וכו' - דברים יותר קצביים יותר עליזים". חשבתי על זה לא מעט והיום אני רוצה לענות עליה באמצעות המטפורה שהיא כותרת הכתבה הזאת - לשבת עמוק באוכף.

לשבת עמוק באוכף. את הביטוי הזה שמעתי מגבי בריגה, - מאסטרו בעולם הסוס איתו זכיתי לעבוד בקיץ שעבר בחוות הסוסים בדרום. כחלק מתפקידי העברתי שיעורי הרכיבה וגם הוצאתי קבוצות האנשים לשטח. וכמעט כל פעם כשהייתי יוצא איתם, היה מישהו שאמר: "בוא נדהור!" הרצון להשיג דבר שהוא דורש מיומנויות ללא הכנה וידע תמיד הפתיע אותי. איך אדם ללא נסיון עולה על הסוס והוא רוצה לדהור כבר חצי שעה אחרי? נכון יש את דימוי הזה של החופש המוחלט ולא מוגבל שקשור לדהירה, אבל כמו בכל תחום אחר, הקלילות הזאת והחופש באים כתוצאה של ידע ונסיון מעשי. ונכון זה לא כזה סיפור כשיודעים, אבל כן צריך לדעת.

המפגשים והתצפיות בחוות הרוכבים גרמו לי להבין יותר לעומק את הטבע המבולבל של האדם המודרני וגם לראות את המקבילה בין הרכיבה לפלמנקו. האם הרצון לדהור ללא הכנה מספיקה לא מזכיר את רצון האדם לנגן או לרקוד סגנונות מהיריים בפלמנקו חצי שנה או שנה אחרי שהתחיל ללמוד. במקום "לשבת" על סולאה או טיינטוס, לעוף על אלגריה וטאנגוס. האם זה לא נשמע מוכר?

יש אומנם הבדל משמעותי: אם אדם כזה, למשל, יוצא מהקומפאס, לא כזה איכפת לו. יותר מזה, הוא גם ימציא איזה נימוק על מנת לא לאבד את חוסר הבטחון "הקדוש" שבזמננו לא קשור כלל לידע ונסיון ברוב המקרים. ההיפך הוא יותר נכון. לעומת זאת, ברכיבה אם אדם נופל, זה מאוד ממשי וכואב וזה קורה כי עשית טעות. כמובן, יש כאלה שיבקשו להם סוס אחר, כי "הסוס הזה הוא משוגע", אבל בואו נעמוד על האמת, והיא שזה תמיד הרוכב ולא הסוס. אם הסוס מתנהג כמשוגע זאת תמיד תוצאה של ההתנהגות המשוגעת שכופה עליו הרוכב.

אז: ברכיבה, לפני שעוברים לריצה קלה שנקראת טרוט ואדרבא לדהירה מהירה (קאנטר וגאלופ) צריך לדעת לשבת עמוק באוכף וללכת בקצב איטי, להרגיש את הסוס ולהיות אחד איתו. אחר כך לדעת לעמוד באוכף תוך כדי הרכיבה, לקום ולשבת בו בקצב מסוים על מנת לא להרגיש כמו כדור פינג פונג חסר אונים שקופץ באוויר כשהמהירות עולה. וכל זה תוך אחיזה נכונה במושכות. צריך להרגיש יציבות בכל שלב ושלב. החופש לא בא סתם באופן ספונטני ללא הכנה מוקדמת.

אותו דבר הוא עם גיטרה פלמנקו. אי אפשר לשלוט בכלי הפלמנקו בלי מה שאני קורה "מנו פלמנקה" - היד הפלמנקה. היא מתפתחת לאורך הזמן ודרכה הנגן לומד לתרגם את רגשותיו לנגינה. יחד עם היד השנייה אלה הן המושכות הנגינה. בשלב הראשון אדם צריך לספוג לתוכו את הכובד של סגנונות הבסיס, לחוות אותם, להיות אחד איתם, על מנת לדהור בעתיד מבלי לעוף מהקומפאס וגם מבלי לאבד את הטעם הפלמנקו של הנגינה ולא להשמע או להראות כמו צרצר. ישאל מישהו חסר סבלנות: "נו, וכמה זמן נמשך השלב הזה?" אענה לו בשאלה: "כמה זמן לוקח לאדם ללמוד לאהוב?" באופן טכני - כמה שנים, אבל לאהוב ממש - כל החיים.

ולסוף: יותר קל להגיד "יאללה בואו נעשה את זה מהר" במקום "בואו נעשה את זה לאט". "הלאט הזה" מלמד מודעות, משמעות ומשמעת עצמית בין אם זה ריקוד או נגינה. ואז גם המוסיקה שאתה מנגן או ריקוד שאת רוקדת נשמע ונראה אחרת לגמרי, קרוב לאדמה, פלמנקו, בעצם את או אתה ... כמו אותו סוס יפה שמעריך ומכבד את רוכבו המיומן, כמו אוכל שנהיה טעים ועשיר כשמבשלים אותו לאורך זמן לעומת ה-fast food.


תגובה 1:

  1. ההשוואה יפה, וכמה טוב לחזור לקרוא את המחשבות שלך. תמשיך לכתוב בבקשה!!!!

    השבמחק