ואז הבנתי מה זה להיות אמן - מתוך השיחה עם סילביה דוראן לרגל 40 שנה למלחמת יום הכיפורים

מאסטרה סילביה דוראן, אם הפלמנקו בארץ. חיכיתי לראיון איתה הרבה זמן. ממנה מתחילה היסטוריית הפלמנקו בישראל, והיא מקור הידע לא רק לאנשים בספרד או בארץ, אלא בכל העולם עבור כל מי שנפשו היא בפלמנקו. פלמנקו כריקוד הוא אינו אוסף תנועות המלווה ברקיעות הנעליים, או אם מדובר במוסיקה - אוסף אקורדים ומנגינות המולבשים על מקצב זה או אחר, אלא זו היא רוח הנספגת, תפיסת העולם, לשון, תרבות - כל מה שמהווה את אורח חיי האדם. רוח זו מועברת בתהליך הלימוד וחיים משותפים בהם מתרחשת היצירה, היא מסורת שבעל פה שמועברת מפה לאוזן, שאין לה תחליף. מפעם לפעם, כשאני מדבר וכותב על ערכי פלמנקו ואמנות, אני כמו חתול שמסתובב סביב זנבו. מדובר בדבר שהוא מעבר למילים, באמת המורגשת שהיא אינה כפופה לחוקי הזמן ומעבר לאופנות וטעמי התקופות: רואים אותה ושומעים אותה והיא החוט המחבר בין עבר, להווה ועתיד.

לפני 40 שנה הגיעה רקדנית צעירה לארץ. הידיעה החדשותית על פרוץ המלחמה הרעישה את אזניה בספרד האנטי-ישראלית דאז וגרמה לה, בין רגע, לארוז מטלטליה, לנטוש את הצלחתה ולבוא לביקור ראשוני בארץ. 

1972 - אולימפוס פלמנקו. סילביה דוראן רוקדת סולאה ב-Сafe Chinitas במדריד

(מתוך אוסף התמונות של סילביה דוראן, מרכז למחול ספרדי ופלמנקו של סילביה דוראן, תל אביב)

איש לא הבין מה מניע אותה לעשות את המעשה, אבל היא הייתה נחושה בדעתה, וכך, בשמלה צבעונית, מרהיבה וחריגה למראה הטיפוסי של הארץ, היא עלתה והופיעה בפני החיילים בחזיתות המלחמה. יש לתאר כי דמות הרקדנית מול החיילים, רגע לפני הקרבות, הפיחה בהם חיים ואזרה בהם אומץ. שאלתי אותה: "איך זה היה בפועל להופיע מול החיילים?" היא חשבה לרגע, ראיתי במבטה איך היא נזכרת בימים ההם ואז היא היא אמרה: "תראה, זה עשה לי משהו... אתה פתאום רואה שבלהיות אמן יש עוד צד, כי עד עכשיו ועד היום גם אני רוקדת לעצמי ואני צריכה להיות מרוצה מעצמי. זה מאוד נורמלי. אבל פתאום אתה מקבל הרגשה שיש לך כח עצום, בגלל שיש לך כוח לתת משהו לאנשים שלא כולם יכולים לתת את זה... מלראות את הפנים של החיילים אחרי המופע הבנתי שלהיות אמן, - להיות אמן זה כדי לתת לאחרים"

1973 - פלמנקו בדיונות המלחמה - הופעה מול החיילים, ישראל (מתוך הסרט All Beginnings)

בהכנתי כתבה זו ועריכת הודיאו גיליתי מאמר "שרים ובוכים - צוות ההווי בזמן המלחמה", שפירסם יובל אברמוביץ' בעיתון "ישראל היום". בתוך המאמר זכרונות האמנים ששמותיהם שגורים היום בפה, שאז באותם ימים היו חבר'ה צעירים חדורי ציונות שהתגייסו מיד עם פרוץ המלחמה כדי לתרום מכשרונם ואמנותם ולרומם את רוח החיילים שנלחמו. כך הם נסעו ממקום למקום והופיעו בתוך התופת כדי להעלות להם מורל. אחת העדויות במאמר שמצאתי היא זו של גילה אלמגור שהייתה אז אחראית לאמנים שהגיעו מחו"ל. גילה אלמגור מספרת:

"... זה היה מרגש מאוד לראות אמנים שאין להם שום קשר לישראל מגיעים לפה כדי להירתם למשימה. אני מדברת איתך על זה עכשיו, והעור שלי סומר מרוב התרגשות. אני זוכרת שהגיעה רקדנית הפלמנקו הדרום־אפריקנית סילביה דוראן, וכדי שהיא תוכל להופיע בפני החיילים אירגנו לה קרשים שהונחו זה לצד זה ליד הטנקים. המלחמה והשהות כאן כל כך השפיעו עליה, שלימים היא עשתה עלייה ופתחה את בית הספר הראשון בישראל לפלמנקו".

אני מזמין אתכם, קוראים יקרים, לצפות בחלק מן השיחה אישית שקיימתי עם המאסטרה סילביה דוראן. סילביה דוראן 40 שנה אחרי למלחמת יום הכיפורים...

 

להכיר את השוטפים לנו ליצירה - ראיון עם מיכל ברט

לפני כשנה הזדמן לי להכיר רקדנית ומורה שבאותה העת הידקה לוחות עץ לרצפת הסטודיו החדש שלה בפלורנטין. הסתקרנתי. האם מדובר בסטודיו נוסף אחד מני רבים שכבר קיימים או שמא מדובר במשהו אחר? היא הגיעה עם חזון ללמד פלמנקו באופן רחב וממצה מתוך כבוד לפרוטוקול פלמנקו. אני חושב שכך הרגישו גם כל אלה שלאורך שנה תמכו ביוזמותיה והיו שותפים ליצירתה, שהביטוי הסופי לה היה מופע סוף השנה. לא מפתיע איפא שכל הכרטיסים אזלו כשבועיים לפני מועד המופע ושלאחר המופע אנשים לא עזבו את המקום. אני שמח להעלות את הראיון המלא שקיימתי עם מיכל ברט, אישיות פלמנקה אמיתית.

סרטון סיכום לסדנת פלמנקו בסטודיו טוביאנה בעזוז (יולי 2013)