מה זה להיות כוריאוגרף - חלק 3 מתוך השיחה עם המאסטרה סילביה דוראן

"כוראוגרפיה": מילה זו שגורה בשיח אודות ריקוד בכלל ובין היתר אודות פלמנקו. אך השאלה שנשאלת היא למעשה: "מה זו כוראוגרפיה ומי הוא כוראוגרף?" במיוחד בזמננו, היות  שכמו  אומנות ומדעי הרוח והחברה, גם הפלמנקו נגוע בתפישה של ימינו ושמה פוסט- מודרניזם. על פי תפישה זו אין אמת אחת, כל אחד מחזיק בסיפור הסובייקטיבי שלו ובאמת שלו ואין להכריע ביניהם... לכן, קל לאדם להכתיר את עצמו ולהמליך את היותו במה שהוא חפץ בו.

אך בואו בכל זאת נעשה צעד אחורה ונחזור לנקודת המוצא. מקור המילה הוא יווני ומשמעותה "כתיבת הריקוד". כוראוגרף הוא אדם שמכתיב את הריקוד עבור מישהו אחר. תשאלו את עצמכם: "למה שמישהו בכלל יכתיב ריקוד למישהו אחר?" יש כמה תשובות לשאלה זו. ראשית, כוראוגרפיה היא אתגר לימודי שבוחן יכולת תפיסה, כישורים טכניים, יכולת הבעה רגשית של הרקדן או הרקדנית. שנית, ושימו לב לזה: אין אנו מכירים את עצמינו וכוראוגרף הוא אדם שמסוגל לראות ולהוציא לפועל את מה שרקדן מחזיק בו כטמון ולא מודע ולא מוכר - משהו שיכול להפתיע אותו עצמו. תחשבו על זה ... מה טוב יותר: שיכנוע עצמי שאת/ה יודע/ת על עצמך מה את או ויתור מתוך האמון באדם אחר וגילוי עצמי דרכו?

כך משתמע שכדי להיות כוראוגרף לא מספיק להכריז על עצמך ככזה, אלא צריך להיות בעל מטען מאוד עשיר, ניסיון וראיה עמוקה ותפיסה אל תוך טבע האדם שנמצא מולך.

בפניכם קטע נוסף מתוך שיחה עם המאסטרה סילביה דוראן על מה זה להיות כוראוגרף ועל היחס בין רקדן לכוראוגרף.

אהבתי כל כך מכדי להשאיר זאת בגדר משחק - ראיון עם Antonio El Pipa

ראיון עם אנטוניו אל פיפה - 20.08.2013

מרכז לפלמנקו ומחול ספרדי של סילביה דוראן
צולם על ידי יעל סיגל, עריכה: אנדרי שפירו (ניניו דה בלה)

 פורסם לראשונה ב-deflamenco.com

ניניו דה בלה: אנחנו נמצאים היום במרכז למחול ספרדי וריקוד הפלמנקו של סילביה דוראן ואיתנו אנטוניו אל פיפא, מאסטרו ורקדן גדול שהגיע אלינו מהערש של  הפלמנקו, - חראס דה לה פרונטרה. לפני שנתחיל בראיון זה אבקש ממך סילביה להגיד כמה משפטים על הפרויקט הזה, על כיתות האמן שמתקיימות היום עם אנטוניו ועליו עצמו.

סילביה דוראן: טוב, לגבי אנטוניו אל פיפה. אנטוניו אל פיפה הוא אגדה פה. אנשים מכירים אותו מהקלטות ביוטיוב, וכאשר אמרנו שהוא מגיע לארצינו, הם מיהרו להרשם לכיתות אמן שלו. בשביל ישראל זה דבר מאוד חשוב. זאת היא הפעם הראשונה שאנטוניו מגיע אלינו, והוא הולך לתת סידרת כיתות אמן שהן תוצאה של שיתוף פעולה בין שלוש מורות: שרון שגיא, רחלי אריאל ושלי. אירגנו זאת מתוך הרצון לתת לקהל הרקדנים והרקדניות בישראל את החוויה הזאת של ללמוד עם אנטוניו אל פיפה.

אינני יכולה לתאר במילים את האנרגיה שיש כל יום בקורס. אנשים יוצאים עם בכי, מתרגשים ובאים להגיד דברים כל כך יפים בשביל מורה, בשביל אמן. אלו הם דברים קטנים, כאר בא אליך אדם ואומר: "אתה גרמת לי להתרגש ולבכות". זהו דבר מאוד חשוב, לפעמים חשוב יותר ממחיאות כפיים. כל האמנים אוהבים את מחיאות הכפיים, אבל זה שהצלחת לגעת בעומקי הנפש של תלמיד זהו פלא.

כמו כן, בשבת הקרובה יתקיים מופע בנמל יפו בבית הכוריאוגרפים עם שרון שגיא ואנטוניו הוא אמן אורח בו. אנחנו כולנו מחכים למופע זה בקוצר רוח. עבורי זוהי חוויה מיוחדת. אני עברתי הרבה דברים בחיים, עבדתי עם הרבה אנשים, אבל ברגע זה  אנטוניו נותן לי חיים. אני מודה על כך שהוא נמצא פה. הוא לא צריך לעשות דבר, אלא רק עם המצאותו כאן כבר יש לי מספיק.

ניניו דה בלה: אנטוניו, הייתי רוצה לשאול אותך לגבי המשפחה שלך. כשאנו שומעים שמות כמו Pipa, Juana la del Pipa, La Tía Juana la del Pipa Antonio El  אנו מבינים שמדובר במשפחה בעלת מסורת פלמנקה, בפלמנקו מהשורשים. לכן, אני רוצה לבקש ממך לספר לנו משהו על מקורותיך.

אנטוניו אל פיפה: זה קל מאוד. אני נולדתי בתוך משפחה צוענית של אמני חראס דה לה פרונטרה מ-Barrio Santiago וכבר בזכות עובדה זו הייתה לי זהות מוגדרת עוד לפני שחלטתי להיות רקדן. היה לי מזל להיוולד לתוך משפחה זו, במקום הזה ובתוך התרבות הזאת. אני אחד מאנשים הכי מאושרים בעולם, כאשר אני מדבר על עבודתי. על אחת כמה וכמה אם התמזל מזלך ונולדת בתוך משפחה כל כך יפה כמו שלי, אז הרבה יותר.

כמובן, תמיד אני מודה לסבתא שלי Tia Juana la del Pipa. "באשמתה" הדור של דודתי חואנה ושלי ממשיכים באותה סאגה אמנותית. אנחנו כולנו אוהבים את הסבתות שלנו, וסבתא שלי, חוץ מהיותה סבתא, הייתה גם אמנית. הייתה מספרת על איך  הלכה לפסטיבלים ואיך היו שרים לה Mairena ו-Sordera. היות שאני אהבתי ריקוד, עבורי היא הייתה דמות הערצה ראשונה.

אבל בסופו של דבר, משפחתי מאוד צנועה, מאוד אמיתית, משפחה צועניה מחראס, שהאוצר הגדול ביותר שלה הוא האהבה כלפי בני המשפחה. משפחה שאותה אני אוהב מאוד, זאת שנתנו לי במתנה הוריי, זו שיש לי עם האחים שלי וכמובן המשפחה שלי. עבורי, המשפחה היא מאוד חשובה.

ניניו דה בלה: אנטוניו, ספר לנו, איך התחלת לרקוד?

אנטוניו אל פיפה: כמו כל צועני ב-Barrio de Santiago בחראס. זה דבר טבעי בשבילנו. כילדים משחקים בכדור ורוכבים על אופניים, רצים ברחובות, אבל גם רוקדים por bulerias בפינת הרחוב, או בדלת הכנסייה או על ספסל בפארק. עבורנו זה הוא חלק מהמשחקים שלנו. אנו עוזבים את הכדור כדי לעשות פאלמס של בולריה או אחרי ריצה על אופניים לראות מי עושה פאלמס יותר מהר. עבורינו זה דבר טבעי כמו משחק ילדים.

ניניו דה בלה: ומה היה מסלולך האמנותי לפני שהקמת את הלהקה שלך?

אנטוניו אל פיפה: ההתחלות שלי היו מאוד יפות עם Manuel Morao. אני לקחתי חלק בלהקתו ולאחר מכן בלהקות של Tati, Antonio Vargas, Cristina Hoyos, Carlos Francos, Lola Flores ורבים אחרים, - שמהם הייתי יכול לספוג וללמוד לפני שהקמתי את להקתי.

ניניו דה בלה: כיצד קורה המעבר הזה ממשחק של ילדים לרמה של רקדן מקצועי?

אנטוניו אל פיפה: משום שאהבתי זאת יותר מדי. אהבתי כל כך מכדי להשאיר זאת בגדר משחק. אתה שאלת אותי לגבי התחלותיי, והן זהות להתחלות של כל צועני בחראס שיש לו ריקוד ושירת פלמנקו כמעט כמו אוכל או מים. אבל לאחר מכן אתה שואל את עצמך אם אתה רוצה להיות מקצועי בזה, - אם אתה רוצה או לא לחיות כל החיים בתוך זה. זה שונה. אני חושב שאת הצעד הזה  עשיתי אחרי שהופעתי לראשונה על הבמה והרגשתי את מה שהרווחתי – לרקוד על הבמה.

שרון שגיא ואנטוניו אל פיפה, בית העמותה של כוריאוגרפים, נמל יפו, ת"א, צילום: נטשה שחנס

ניניו דה בלה: מתי זה היה?

אנטוניו אל פיפה: באופן מקצועי עם Manuel Morao בתיאטרון המרכזי של קורדובה לפני הרבה שנים. אבל אני זוכר זאת היטב, כמו שתמיד נשמרות בזכרון הפעמים הראשונות – כמו משהו יוצא דופן. וכבר משם ידעתי שאלו יהיו חיי.

ניניו דה בלה: יש לך סגנון מאוד מיוחד. איך פיתחת את אותו?

אנטוניו אל פיפה: אני חושב שקודם כל מהאסכולה של משפחתי. תנועות זרועות הידיים שאופייניות לסגנוני, הן המתנה של סבתי, אימי ודודתי – שהן הנשים שהנחילו סגנון בחראס דה לה פרונטרה. ולאחר מכן, כל זה עובר דרכי ומקבל צורה וביטוי בריקוד הגבר – זרועות הידיים של אדם שאוהב ומכבד את האסתטיקה ויופי. כך אני חושב התגבשה זהותי. לאחר מכן זוהי דרך התפתחותי כרקדן. אני ממשיך ללמוד ממורים גדולים ומכל מי שיש לו דבר מה יפה וטוב כדי לשתף בו.

ניניו דה בלה:  היום מדברים על הקונפליקט בין-Arte  וטכניקה, על המסורת של מה שהיה ועל השינויים שחלו בפלמנקו כתוצאה מיציאתו אל העולם. אמנם יש בכך השפעה חיובית, כי העולם מכיר היום יותר את גורל הצוענים, את ההיסטוריה של הרדיפות והסבל שנגרם להם ומאיפה יוצא וכיצד נולד פלמנקו. מצד שני אי אפשר שלא לשים לב לאיבוד הטוהר (pureza). איך אתה רואה זאת?

אנטוניו אל פיפה: הנסיון שלי הוא אחר. כלומר, אני צועני ואני מאמין שכאשר אנו עולים על הבמה, אנחנו גדלים ומתפתחים ולא מאבדים את הטוהר. אני מאמין שבויכוח בין הטכניקה והטהור (puro), אתה צריך שיהיה לך ידע מספק של טכניקה כדי שתוכל לשכוח ממנה. כאשר אתה מכיר את הטכניקה ושולט בה והיא מהווה חלק ממך, אתה שוכח ממנה. כבר אין צורך לחשוב עליה. הדבר היחיד שנשאר זה להראות את אמנותך. ויותר מלהראותה, לשתף בה. אני מאמין שמה שאנו צריכים לעשות על הבמה זה לשתף את הקהל במה שאנו מרגישים. אין לי צורך להראות דבר לאף אחד. מה שכן אני רוצה זה לשתף את הקהל שבא לתיאטרון במה שאני מרגיש: מה שאני מרגיש כמו גבר, כמו צועני, כמו אמן. כיצד אני עושה זאת? דרך הטכניקה. אני חייב אותה כדי לרקוד. אבל כאשר אני מכיר אותה כבר, אני משאיר אותה בחדר האחורי כדי לא לחשוב עליה.

אנטוניו אל פיפה, בית העמותה של כוריאוגרפים, נמל יפו, ת"א, צילום: נטשה שחנס

ניניו דה בלה: מהי אמנות בשבילך? מהו "טהור" והאם הוא קיים?

אנטוניו אל פיפה: אינני הסמכות כדי לחרוץ דעה על הטוהר. אינני מאמין שבכוחי לתפוש את האמת בידיי. יש לי אמת שבידיי, האמת של הטוהר שלי, של הרגש שלי (כמו גבר, צועני ואמן), אבל אני לא זה שיגיד מי הוא טהור ומי הוא לא. אני חושב שאת הטוהר רואים. אפשר לחוש, לגעת בו.

מה שרוקדים היום דורות חדשים – בני זמנינו – הם רוקדים מחוסרי ידע. יש אנשים שלא לומדים טוב ושמטעים אחרים. יש אנשים שלא יודעים לסמן שני בתים של סולאה (marcar dos letras por solea), ומה שהם עושים זה לבנות אלף צעדים. אבל זה לא נקרא לרקוד טהור. זה לא פלמנקו.

ניניו דה בלה: לכן, אדם חייב ללמוד מה שהמורה שלי Susana Manzano הייתה קוראת בשם "פרוטוקול פלמנקו" ..

אנטוניו אל פיפה: כמובן. יש קאנונים, מבנים, סגנונות שהשאירו לנו מורים גדולים. כבר השאירו ... לכן, בואו נכבד אותם, בואו נלמד אותם טוב. ולאחר מכן, כל אחד חייב להרגיש ולמצוא את אישיותו שלו – מה שהכי חשוב.

ניניו דה בלה: מהו הסגנון האהוב עליך שאתה הכי אוהב לרקוד?

אנטוניו אל פיפה: טוב... כאשר אני מקשיב לסולאה... האמת היא זו שמסבה לי נזק רב.  סולאה היא כמו אמא עבורי. לאחר מכן, אני מחראס וכאשר אני שומע פאלמס של בולריה אני זז. מה שמניע אותי זה קומפאס של ¾. אבל כשאני שומע שירת סיגיריה (הוא מחייך) ... זה מאוד קשה להשאר עם סגנון אחד בלבד בפלמנקו, למרבה המזל. אבל לו הייתי צריך לבחור, הייתי בוחר בסולאה: ריקוד הסולאה הוא עבורי ריקוד האם – המהות.

ניניו דה בלה: מאין הכינוי הזה שיש לך?

אנטוניו אל פיפה: אני מעריך שזה מסבא שלי שמאוד אהב לעשן מקטרות. היו קוראים לו “El Pipa”, כי תמיד הייתה לו מקטרת. וסבתי הייתי אישתו של Pipa. כך נולד השם האמנותי שלי.

ניניו דה בלה: אם אנחנו מדברים על הסבתא שלך, נזכרתי בקטע מתוך הסרט Gypsy Caravan ובו הדודה שלך אומרת: "Tia Juana la del Pipa מופיעה בכל אנציקלופדיה של פלמנקו, כי הייתה שוקלת 120 קילו ... כאשר הייתה מרימה את זרועותיה הייתה כמו קתדרלה".

אנטוניו אל פיפה: באמת כך. הדבר נאמר טוב, כי הייתה לה נוכחות יוצאת דופן, אישיות מוחצת, הייתה שמנה ושקלה 120 קילו. כאשר היא הייתה קמה ומרימה את זרועותיה, הייתה זו אישה הכי יפה שבעולם והיה נדמה שהיא מרחפת באוויר. הייתה דומה ליונה או לשחף.

ניניו דה בלה: אני מאוד מודה לך מטעמי ומטעם כל קהילת הפלמנקו בארץ על כך שבאת לכאן כדי לשתף אותנו באמנותך ובידע שלך. תודה רבה על שיחה זו. כמו הרבה אנשים, אני מחכה בקוצר רוח להופעה במוצ"ש.

אנטוניו אל פיפה: הייתה זו חוויה גדולה להיות פה. אני מקבל הרבה כבוד ואהבה. אנשים רצו להכיר את הסגנון של אנטוניו אל פיפה, ואני מאוד שמח לגבי המשוב מאנשים: איך הם עובדים איתי, מזיעים כל יום בשיעורים שלי ואיך הם מעריצים. רציתי מאוד להכיר את המדינה הזו ואת אנשיה. אני מאוד שמח לעבוד עם שלוש מורות: סילביה, שרון ורחלי שהתאחדו כדי שהפרויקט הזה יתגשם. אני מאוד מאושר.

אנטוניו אל פיפה ושלוש מוזות: סילביה דוראן, שרון שגיא ורחלי אריאל. צילום: נטשה שחנס

התייחסותה של שרון  שגיא: הכרתי את אנטוניו לפני הרבה שנים כאשר גרתי במדריד. אנחנו נפגשנו בסיבוב הופעות בגרמניה ושוייץ עם הלהקה של Antonio Vargas. כאשר הוא הגיע למדריד מחראס, יחודיותו בלטה והיא באה לידי ביטוי באישיותו וסגנונו האישי של הריקוד. מעולם לא ראיתי גבר רוקד עם ידיים כמו אנטוניו. אני זוכרת שביקשנו ממנו שיראה לנו את קטעי רגליים המיוחדים שלו. עבורי, להזמין את אנטוניו ארצה זה כמו לסגור מעגל חיים. להתראות אחרי כל כך הרבה שנים ולחלוק את הבמה ביחד במופע זה דבר נהדר, זה כמו חלום. אני מקווה שהוא יגיע עוד הרבה פעמים.